פניות לדורית מנצור בנושא גני ילדים וצהרונים  |  פניות לשלום עטר בנושא פעילות תרבות  |  פניות לדורון קורן בנושאי מבני ציבור, תכנון ובנייה.  |  פניות לאדי גרבר בנושא פיתוח  |  
 
   פסח

בס"ד

לקראת פסח: האם אנחנו באמת בני חורין??

כמידי שנה, גם הפעם, נמצא את עצמנו סביב שולחן אחד עם הגפילטה-פיש או החריימה המסורתיים, עם הרגל הקרושה ומרק העוף. שוב פעם דודה שרה עם הפטפטת הבלתי נגמרת על הביקור האחרון במספרה ושוב פעם דוד נחום עם בדיחות הקרש על הביצים במי מלח ועל בני ישראל שחצו את ים סוף. בין לבין, תשאל השאלה הנוקבת - מה נשתנה? מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? במה שונה השנה הזאת מקודמתה? האם באמת החיים שלנו זזו לאן שהוא מאז הסדר הקודם? האם בתוך כל העמל והטורח האינסופיים של היום-יום אנחנו יכולים לציין מאורע אחד אחר, חי ואמיתי?

מצאתי לנכון לרכז מספר נקודות מעניינות ורעננות עליהן נוכל כולנו לדון בליל הסדר יחד עם בני המשפחה. לרגע נשים בצד את העיסוק במשבר ביחסים עם ארה"ב, בתוכנית הטלביזיה החדשה והמטריפה ובסיכויי מכבי ת"א להגיע לפיינל-פור. ערב פסח זה זמן מיוחד במינו. בלשון הקבלה "אור גדול ונפלא יורד אל העולם". בעזרת ההכנה הפנימית הנכונה והדיון בעיקרי החג נשכיל ונבנה כלים מתאימים וראויים שיוכלו להכיל את האור הזה. ידוע שהמצווה העיקרית של החג היא "והגדת לבינך" ומכאן גם מקור השם - הגדה. אנחנו מצווים להגיד ולספר ביציאת מצריים כל הלילה, וככל המרבה - הרי זה משובח. המובא במייל זה הוא כמובן רק בגדר על קצה קצהו של המזלג. ניתן בכל אחת מהסוגיות הבאות (וברבות נוספות) להרחיב, לחדש ולשוחח עד בוא הבוקר. זו בדיוק המטרה של לילה מיוחד זה!

יציאה מעבדות לחרות

הלימוד על תקופת העבדות במצרים והדרך להשתחרר מעבדות זו הוא השורש לאמונה היהודית ובכוחו לחשוף עולם פנימי, עשיר ומגוון של כלים שיכולים לשמש אותנו כאן ועכשיו. במציאות ההיסטורית מצרים הייתה ארץ של עבודה זרה, טומאה וסבל לעמינו. במציאות הרוחנית הנצחית מצרים עדיין חיה וקיימת והיא מקום שעושה מייצרים - מציאות רוחנית של צמצום הדעת של הבן אדם לדברים והתעסקויות קטנים וגם היום אנחנו מתמודדים עם הכוח של מצרים בנפש של כל אחד ואחת. מצרים זה לא רק מקום פיזי. זו בעיקר התפיסה שקוראת לנו לא לחשוב על שום דבר שמעבר להוויה הגשמית שלנו, לא להתעסק בתכלית, להיות כבולים לתפיסות שטחיות על החיים, לחשוב ולחיות בתוך שבלונות וכמובן לא להכיר במציאות של בורא. ברגע שעם ישראל התחיל לחשוב על מצבו ולהתנגד, פרעה הכביד עליהם את העבודה ודרש מהם להכין את הלבנים לבניית המבנים בעצמם. פרעה (מלשון פרוע) ידע שברגע שהאדם קצת עוצר וחושב על מצבו בעולם הוא יבין שהוא לא רוצה להיות יותר עבד. במציאות של היום, פרעה (שהוא כאמור כוח רוחני שקיים בעולם וגם בכל אחד מאיתנו) מוסיף לנו שעות עבודה, מוסיף מטלות, מוסיף מיסים, מוסיף מחויבויות חברתיות, מוסיף הסחות דעת כמו פלאפונים, מסכי פלזמות ענקיים, תוכניות ריאליטי מטופשות ועוד ועוד. העיקר - לא להתבונן בעצמינו ולחשוב על המטרה של כל המסע הזה שנקרא החיים.

לעבדות היום פנים רבות. כמעט כולנו קשורים בשלשלאות ברזל עבות. כמעט כולנו רודפים אחר "המראה הנכון", אחר "המשקל הנכון", אחר "מקומות הבילוי הנחשבים", אחר סמלי סטאטוס כמו אוטו מפואר או "דירה בצד הנחשב של העיר". כמעט כולנו עסוקים בלי הרף בלעשות רושם על הזולת, בלהתגנדר ובלקבל אישורים מזרים שאנחנו "בסדר". כשמתבוננים על כל זה אפשר ממש להרגיש כמה זה מעייף לנסות ולממש את כל מה שמכרו לנו ש"נחשב" ושיעשה אותנו אנשים טובים ומוצלחים. המחשבות והרגשות שלנו כלואים בתוך תבניות, הם עבדים לפרעה!! אפשר לראות אנשים שכביכול הגשימו את החלום (היום החלום של רובינו הוא החלום האמריקאי ואימצנו את המודל שלהם להצלחה), ובכל זאת הם אינם מאושרים. הם הרוויחו הון עתק, חיים בוילה מפוארת בסביון ונוסעים במרצדס, ובכל זאת הם אינם מאושרים. מאידך ניתן לראות אנשים שחיים בפשטות חומרית אבל בשמחה גדולה כבני חורין אמיתיים. לא צריכה להיות חלילה מטרה בחיים לחיות בדלות, אולם כל בר דעת יכול להבין שהמרדף אחר החומר והעושר בסופו של יום לא מביא לאושר, לשקט ולשמחה הנכספים!! רבי נחמן מברסלב טען בליקוטי מוהר"ן כי "מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת ואינם מיישבין עצמן...", כלומר אין להם זמן לחשוב בנחת ובשקט על חייהם. "יישוב הדעת" פירושו לעצור ולשאול "מה אני מרוויח מכל מרדפי העולם-הזה האלה? בשביל מה אני מתאמץ כל החיים? לאן אני רץ?". אחד הסימנים המובהקים להיותו של אדם לא שפוי זה שכתגובה לשאלה "להיכן אתה הולך?" הוא ישיב בתשובה הלא סבירה: "אני לא יודע!". כל אדם שנעצור ברחוב ונשאל אותו להיכן הוא הולך יענה לנו תשובה הגיונית כמו "למכולת", "לעבודה", להוציא את הילד מהגן", וכו. מי שלא יודע להיכן הוא הולך כנראה מקומו במוסד לאנשים שדעתם השתבשה. לעומת זאת, אם נשאל אנשים (ובעיקר את עצמינו) את השאלה לאן אנחנו הולכים, אבל לא במובן הצר של ה-5 הדק' הקרובות, אלא של החיים כולם, סביר להניח שנשאר נבוכים וחסרי תשובה. מה מטרת החיים? למה אנחנו כאן? בשביל מה בעצם שווה כל המאמץ והסבל שלנו אם עוד מעט במילא נמות ולא יישאר מאיתנו דבר? משום מה את חוסר הידיעה לשאלות החשובות באמת אנחנו לרוב מקבלים בשוויון נפש ולא שוקלים לאשפז בגהה את מי שאין לו תשובה עליהן. אם בני אדם היו מיישבים דעתם הם היו מבינים שהכסף, הכבוד וההצלחה אינם קניינים אמיתיים המעשירים את ה"אני" שלהם לנצח, אלא אך ורק הקרבה לקב"ה ולדרכי המילוט מהעבדות שהוא נתן לנו.

הבעיה הגדולה היא שיציאה מעבדות לחרות מפחידה! כתוב שבני ישראל ברובם לא רצו לעזוב את המוכר ואת ההרגלים ("ביושבינו על סיר הבשר"). למרות העובדה שהם חיו במציאות איומה ונוראה עדיין זה היה המוכר וההליכה אל הארץ המובטחת עברה דרך המדבר. במדבר לעיתים נראה שאין אוכל ומים ומפחיד להיות שם, ולכן רבים מעדיפים לחיות בתוך הצמצום. נכתב ש-80% מבני ישראל העדיפו להישאר במצרים ולא לצאת עם משה ולכן מצאו שם את מותם. רק אותם 20% שהבינו את החשיבות והתגברו על הפחדים וההרגלים לבסוף ניצלו. כל אחד יכול לחשוב בינו לבין עצמו היכן הוא עצמו כלוא ומה הן התבניות המחשבתיות והרגשיות שמעכבות מבעדו להיות אדם שמח, נינוח ואוהב יותר. רובינו חיים ברמת תודעה כזו שהדברים די ידועים לנו, ובכל זאת אנחנו מפחדים לעשות שינוי. אנחנו מפחדים לעזוב עבודה לא טובה, אנחנו מפחדים להתחייב לתחביב שמיד חלמנו עליו, אנחנו מפחדים להפסיק לעשן ןלשנות הרגלי תזונה ואנחנו מפחדים להיות יותר אדיבים, מנומסים ומשפיעים מהחשש ש"בעולם כה קר ומנוכר ירמסו אותנו". היום החשש הגדול ביותר הוא "לצאת פראייר" ותחת הדמיון הזה אנחנו מצטמצמים בתוך עצמינו ולעתים רבות אף פוגעים בסובבים אותנו מבלי להתכוון. רבי נחמן טען כי הדבר העיקרי שמונע מאתנו להיות בני חורין אמיתיים זאת העצבות שמחלחלת לכל פינה טובה. לדבריו, המפתח להתקדמות זה רק ע"י שמחה, כפי שנכתב בישעיהו נה': "כי בשמחה תצאו". לפי הבעל שם טוב והחסידות העבירה הכי גדולה בעולם היא להיות עצוב וניתן לדמות את העצבות למנגנון הנעילה האוטומטית ברכב שמנטרל ומשתק את כל שאר המערכות האחרות ברגע שהוא מופעל. לדברי רבי נחמן על מנת לשוב ולהיות שמח אנחנו צריכים קודם כל להסתכל על עצמינו ולהבין שאנחנו לא באמת כל כך גרועים כמו שחשבנו. לדבריו, העצבות העמוקה באה מהטעויות והחטאים שאנחנו עושים, אשר גורמים לנו לשפוט ולבקר את עצמינו על שהתרחקנו ממה שבאמת רצינו וחלמנו להיות. לשיטתו, כדי לשוב ולהאמין בקדושה שלנו אנחנו צריכים להיזכר בטוב שכן עשינו. אפילו אם עשינו מעשה אחד טוב בכל החיים (ואין אדם שלא יכול להיזכר בלפחות מעשה טוב אחד), אותו המעשה הוא מבחינת נקודה של אור שחושפת את כל האור שגנוז ושיש בנו עמוק בפנים. הדבר דומה לכוכב שמאיר מרחוק ונראה כמו נקודה קטנה של אור, בעוד לעיתים אם נתקרב אליה אותה נקודה יכולה להיות עולם שלם של אור הגדול פי מליון מהעולם שאנחנו חיים בו. בפסח אותן נקודות של אור מנצנצות בנשמתנו וקל לנו הרבה יותר להכיר בהן ולהתחזק.

המובן הפשוט של "גולה" זה ישיבה של עם ישראל לא בארץ ישראל. מבחינה פנימית לשהייה בגולה יש משמעות עמוקה מאוד. גלות זה כשבן האדם רחוק מעצמו, מהנשמה שלו, מהאמת. זה מצב שבו האדם תקוע בשאיפות וברצונות שלו והוא לא מתפתח ועסוק בבנייה של עולם פנימי וחיצוני טובים יותר. כולנו בסוג של גולה ולכן כולנו נדרשים להוסיף את ה-א' (האות א' מסמלת את האלוקות) ולהגיע מגולה לגאולה. החומרים של הגולה והגאולה הם אותם חומרים - היחסים במשפחה שלנו, הקשר עם בן/בת הזוג, היחס לילדים, למקום העבודה, לחבר, לשכן במעלית, לנהג לידי בכביש וכו. השאלה היא האם אנחנו מכניסים לאותן התמודדויות רגילות של החיים את החתירה למשמעות והשאיפה לאלוקות? לא צריך לשנות את החיים, לא צריך להרחיק עד לאשרם בהודו או להסתגר בישיבה במאה שערים. הגאולה היא בלרומם את החיים שלנו כפי שהם, בלהכניס את הטוב ליום יום. לא לחיות רק את הרגע, לא לחיות "בשביל לחיות", אלא לעשות את זה עם כוונה, עם משמעות. אל לנו להניח לדברים פשוט "לקרות". עלינו להתבונן במתרחש ולשאול את עצמינו מהי הסיבה שאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים? מה אנחנו רוצים באמת? האם הבחירות שלנו בחיים הם של "טייס אוטומטי" שהפעלנו אי שם בעבר או שהם פרי החלטה מושכלת ועכשווית? החלטותינו מעצבות את חיינו וקובעות את גורלנו. אם לא ניקח פיקוד ונשאר צופים מן הצד, החיים יחלפו על פנינו. למה אנחנו עצלנים? למה אנחנו אוכלים יותר מדי? למה אנחנו נוטים להתעצבן ולכעוס במהירות? כאשר נוזפים בנו על התנהגות שאיננה נאותה, יש לנו בדרך כלל תגובה קבועה: "ככה אני!". אנחנו פשוט מי שאנחנו. התשובה שלנו היא למעשה דרך חלופית לומר לסביבה ולעצמנו שאיננו אחראיים למעשינו. אנחנו אומרים בכך שאין ביכולתנו לשנות את עצמנו, משום שכך נוצרנו. במילים אחרות, אין בידינו את הבחירה החופשית להשתנות ולהיות אחרים ממה שאנחנו. "ככה אני!" היא תגובה כל כך שכיחה משום שלמעשה רובנו איננו מאמינים באמת שיש בידינו בחירה חופשית. זהו אחד הדברים המאפיינים את האדם בעולם המודרני בו הוא רק הולך ומתרחק מעצמו ופנימיותו יותר ויותר.

ואי אפשר בלי קצת דיבורים על אמונה בחג נפלא זה. הרמה הנעלה ביותר של בחירה חופשית אינה רק כאשר אנו שואלים את עצמינו "מה הנשמה שלי רוצה?", אלא כשאנחנו שואלים את עצמינו "מהו רצון האלוקים?". כשרצון הבורא נמצא בראש סדר העדיפויות שלנו, פירוש הדבר שהשגנו את צורת החיים הנעלה ביותר. במצב זה אנחנו משתמשים ברצוננו החופשי כדי להתמזג עם הכוח המשמעותי והחזק ביותר עלי אדמות - הקב"ה. כמובן שרצון הקב"ה שנשמור את השבת, נאכל כשר, נתפלל וכו, אולם בראש ובראשונה הוא מעוניין שננהג בכבוד, בהגינות ובאהבה איש אל רעיהו וזוהי תמצית הבחירה החופשית הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע אליה.

ליל הסדר זה הזמן לעצור את הטייס האוטומטי ולקבל החלטות לשינוי. נכתב בספרים הקדושים כי בערב מיוחד זה וביום שלאחריו אנחנו מקבלים כוחות מלמעלה ("סייעתא דשמיא") ודחיפה בגב מהקב"ה בכבודו ובעצמו ואנחנו יכולים לשבור כל חומה ולעבור כל מחסום שאנחנו והסביבה בנינו עבורנו. אז קדימה לעבודה "והעיקר - לא לפחד כלל"...

חמץ ומצה

החמץ מסמל את כל המיותר בחיים שלנו, את ההרגלים הרעים, את המידות הרעות, את המחשבות השליליות. ידוע היטב ש"טבע האדם רע מנעוריו", ולכן אל לנו לקבל את עצמנו כמו שאנחנו. נולדנו כשבתוכנה הבסיסית ביותר שלנו טבוע חזק ועמוק "יצר הרע". זה לא "באג" ביצור. כך בדיוק רצה הבורא שנהיה וזאת על מנת שנאבק על משמעות חיינו במאמצים והשתדלות גדולה. "יצר הרע" פירושו כוח חזק ושלילי שמחויבותנו להלחם בו ולא להסכים לקבל אותו. המחויבות שלנו היא לבחור בטוב בכל רגע מחדש. אדם שמצליח להתגבר על כל ה"שדים" הללו שבתוכו הוא אדם חזק ובריא, הוא אדם חופשי, הוא בן חורין אמיתי. בפועל, ימי ההכנה לחג, ניקוי ואח"כ שריפת וביעור החמץ בבית מסמלים את המלחמה ביצר הרע. לאחד החמץ הוא כעסים גדולים על אנשים ומצבים שסביבו, לשני קינאה ותחרותיות ולשלישי גאווה/פחדים/חרדות/עצבות/תחמנות/אגואיזם וכו. רובינו "בורכנו" בכמה סוגי "חמץ". הניקיון הסיזיפי של הבית לפני החג הוא הזדמנות לבער מתוך הנשמה את החמץ והמיותר (הבית הגשמי מסמל את הבית לנשמה שבקרב כל אחד). אדם נבון תוך כדי קרצוף הרצפות והפנלים יעשה "בדק בית פנימי" וידמה שגם את נשמתו הוא ממרק.

מומלץ לשבת לפני החג עם דף ועט ולכתוב בלי מסננות את כל "החמץ" שאנחנו חושבים שקיים בנו בנפש. הרשימה הזו סודית ואינטימית והיא תהווה את הבסיס לניקיון הפנימי שנתכוונן אליו במהלך החג וכמובן גם אחריו. חז"ל לימדנו אותנו שאדם שניגש אל החג עם הגישה הזו מובטח לו שמשמיים יסיעו לו כל השנה עד הפסח הבא להלחם באותו חמץ מיותר.

המצה, מאידך, מסמנת את תכונת הנפש הרצויה של ענווה ועדינות. למעשה במצה יש את אותם חומרים מזינים ואת אותם אבות המזון כמו בלחם, אלא שהיא פחות נפוחה, פחות מלאה בעצמה, פחות יפה חיצונית ומריחה פחות טוב. למעשה אין בה את ה"דאווין" וה"שוויץ" שיש בלחם ואפשר ללמוד ממנה רבות על התנהלות חכמה יותר בעולם. חז"ל לימדו אותנו שענווה היא שורש המידות הטובות. שורש הכוונה לסיבה ומסובב, לתולדה של משהו אחר. כך, הענווה היא זו שמביאה תכונות נוספות כמו כבוד לזולת, אכפתיות, שימחה ורוגע. מאידך, גאווה היא שורש למידות הרעות. גאווה מביאה כעס, אגואיזם, עצבות ובדידות.

הקב"ה ייצר אותנו בעלי תחושת ישות נפרדת מהזולת. באופן טבעי אנחנו דואגים לעצמנו יותר מלכל אדם אחר, אוהבים את עצמנו ודואגים לעצמנו. באופן טבעי האדם נוטה להגדיר מי הוא ע"י השוואה לאחרים. לרוב האדם נוטה להגביה את עצמו ולהנמיך את האחר כדי להרגיש קיים ולחזק את ביטחונו העצמי. זהו בדיוק שורש הקלקול שלנו ומכאן גם שורש התיקון! אנחנו נדרשים להילחם ביצר הרע הזה וע"י הכנעתו נפתחות לנו דלתות אינספור של אוצרות נפש נפלאים. אנחנו צריכים למעשה להכניע את התכונה המולדת שקיימת בנו.

כל אחד יכול להעיד שהמצאות בסביבתו של בעל גאווה אינה נעימה. ניתן ממש לראות כיצד אדם כזה שם עצמו תמיד במרכז. הוא לוקח כל דבר באופן אישי וכל מה שקורה סביבו מיחסו אליו. אדם כזה נעלב בקלות כי הוא חושב שמכוונים אליו את הדברים וכל מה שהוא שומע הוא מיד מתרגם לחשיבה של מה זה אומר מבחינתי? איך אני מושפע מהדבר? האם אני מרוויח או מפסיד מכך? למרות הופעתו החיצונית, שלעיתים רבות היא מוחצנת ומשדרת על פני השטח עוצמתיות, הגאוותן מונע מאוד ממה שחושבים עליו, ולכן הוא בעצם חלש ולא חזק. אנשים רבים מאוד פועלים מתוך המחשבה "מה יגידו עליי?" ו"מה יחשבו עליי?". הם מאוד מעוניינים להראות מצליחנים, יפים, חכמים וכריזמטיים ובדרך לרוב שוכחים פשוט להיות הם עצמם. למרבה האירוניה אותם אנשים בפועל נמנעים מלחשוף את עצמם ופנימיותם האמיתית, הם חיים בתוך משחק ומאחורי מסכות. איך אדם כזה יכול להיות הוא עצמו כשהוא כל הזמן עסוק ב"איך אני נראה"?

מאידך, אדם צנוע זה אדם שנותן מעצמו לזולת. הוא לא מרגיש מאוים מכך שגם האחר יצליח ושגם לאחר יהיה טוב, הוא פתוח ומשוחרר. אדם כזה לא מפחד להיראות חלש. לכולנו יש חולשות והניסיון להסתיר אותן ולהציג חזות של אדם אחר כל כך מעייף ומיותר. כשמדמים אדם עניו לרוב חושבים על תסביך נחיתות או כתפיים שמוטות, אבל האמת שונה לחלוטין - מדובר באנשים עם עוצמה פנימית אדירה שמאפשרת להם לחיות בשמחה תמידית. הם לא זקוקות לחיזוקים מזרים על עצם קיומם, אינם מנסים לעשות רושם על אף אחד ויכולים בקלות להתחבר לצד האלוקי שקיים בכל אחד מאיתנו.

בהקשר של סיפור יציאת מצריים וענווה מוכר הדיאלוג שקיים משה עם הקב"ה על רצונו להעביר את הזכות להנהיג את העם לאחיו אהרון. משה ממש התחנן בפני הקב"ה וניסה לשכנעו שאהרון ראוי ממנו להנהיג את העם כי הוא מבוגר ממנו והוא לא רצה חלילה להעליב אותו. מהאיש שהיה גואל העם לדורותיו היינו מצפים למעט גאווה, אולם משה הוכיח שגדול ומכובד ככל שתהיה - עליך תמיד להישאר צנוע ועל כן זכה שהקב"ה בכבודו ובעצמו כינה אותו "עניו מכל אדם". הלוואי ונשכיל ללמוד מעט ענווה בחג הפסח הזה מהמצה וממשה רבנו וניפטר מכל החמץ והמיותר בחיינו.

הכרת תודה

אחד המוטיבים העיקריים ששזורים לאורך כל ההגדה וחוזרים על עצמם הוא הכרת תודה לקב"ה על שעשה לאבותינו ניסי ניסים והוציאם מעבדות לחרות. השיא כמובן מגיע בקריאת ההלל ובשיר "דיינו" בו אנחנו מציינים את כל המופתים שהקב"ה עשה ("אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים - דיינו", "אילו עשה בהם שפטים ולא עשה באלוהיהם - דיינו", וכו') ואף מגדילים ואומרים שכל נס בפני עצמו נחשב למתנה גדולה ונפלאה שגם בה לבדה היינו מסתפקים. מידת הכרת התודה וההודיה הן חשובות ביותר ועל כן עלינו לאמץ לכל השנה את רוח ההגדה ולהביאה גם אל היום-יום האפור והקשה. ביהדות ישנו מושג בסיסי מאוד המדבר על "חוש הכרת הטוב", שמשמעו, בתמציתיות, להפך את המשקפיים איתן אנחנו מסתובבים בעולם ולסגל מחשבות חיוביות במקום השליליות. במקום לראות את מה שאין, עלינו להתחיל לראות ולהרגיש את שישנו - את חצי הכוס המלאה. רובינו כלואים בתוך הלופ הזה של תאוות לא ממומשות וצרכים לא מסופקים. הכרת הטוב פרושה לעצור ברגע ולומר: "ברוך השם, עכשיו טוב לי". לא מדובר בפשרה ובבינוניות, אלא בהכרה במציאות והשלמה מבורכת עימה. החיים הם כאן ועכשיו ולא בדמיונות בהקיץ על העתיד.

תודה היא הודיה למי שעשה מעשה רצוי וטוב ועזר לנו. זה נכון ביחס לכל אדם בסביבתנו הקרובה והרחוקה (בן/בת זוג, הורה, חבר למשרד, נהג האוטובוס בדרך לעבודה, וכו) ונכון ביחס לבורא שמחייה ומאפשר כל נשימה ונשימה שלנו. להודות לזולת נותן לצד השני הרגשה טובה וגורם לנו להיות אנושיים וצנועים יותר, ולכן אין צורך לחכות שמישהו/משהו יעשה עבורנו מעשה חיובי בצורה קיצונית כמו עשר מכות, חציית הים לשניים ושחרור מעבדות לחרות בשביל לומר לו תודה. ניתן השתמש במילה המופלאה והקסומה - תודה מידי יום. תודה לעולם הנפלא שמאיר לנו את הבוקר בקרני שמש יפות, תודה שיש לי משפחה אוהבת ותומכת, תודה שאני הולך על שני רגליי, תודה שיש לי לחם לאכול ובגד ללבוש וכו וכו. מודעות עצמית לדברים הנפלאים שקורים בחיינו רק תעצים ותגדל ותגרום לנו להמשיך לקבל עוד ממה שכבר יש לנו. הכרת תודה מרגיעה את הרגשות, מכניסה להרמוניה ועושה טוב בלב ובנשמה ועל כן פותחת דלתות רבות לאושר, שלווה ובריאות טובה.

כל אדם מוצא את מה שהוא מחפש. מי שאוהב פרחים מבחין בהם, למרות שאחרים פשוט חולפים לידם. מי שמחפש על מה להתלונן ימצא בדיוק את מה שהוא מחפש ומי ששונא אשפה המושלכת ברשות הרבים יראה את האשפה במקום להבחין בציפורים ובשקיעה יפה. אם נחליט שחשוב להכיר תודה אז נתחיל לשים לב לדברים הטובים שיש בחיינו ושאנשים אחרים עשו ועושים למעננו. כל אלה ישמשו לנו תזכורת לעשות דברים דומים למען הזולת ולתקרב אליהם ואל הבורא.

טיפ אחרון לסיום: גדולי ישראל הזהירו אותנו במיוחד לבל נכעס בערב ליל הסדר. בכל השנה מידת הכעס מגונה ומאוסה, אולם מאחר וליל הסדר הוא הפתח הרוחני לשפע של השמחה, הרוגע והצמיחה הרוחנית שלנו לכל השנה, עלינו להיזהר במיוחד מלכעוס, לרטון ולקטר בשעת רצון גדולה זו. גם אם המרק יצא קר, היין נשפך על המפה החדשה או האח/הדודה אמרו משהו שלא מצא חן בעינינו - בכל מקרה ומצב חשוב שנשמור על אווירה פנימית חיובית, ניקח נשימה עמוקה ונמשיך במסע אל האור עם חיוך על השפתיים.

חג שמח וכשר לכל עם ישראל, ניר אביעד J


Go Back  Print  Send Page