פניות לדורית מנצור בנושא גני ילדים וצהרונים  |  פניות לשלום עטר בנושא פעילות תרבות  |  פניות לדורון קורן בנושאי מבני ציבור, תכנון ובנייה.  |  פניות לאדי גרבר בנושא פיתוח  |  
 


 
  רישום לניוזלטר

 
 
 

 
מונה:

התחברות למנהלים


iPhone Supported
 
   פרשת "מטות"
לק"י, ד"ר מוטי גולן, מרצה ללימודי יהדות ואקטואליה
 
משה כמשל, כסמל וכמודל לחיקוי
 
על משה רבנו ודמותו הרבגונית, המיוחדת והאדירה ואשר בן אנוש מן השורה יתקשה לשערה ולאומדה, כבר נכתבו הררי מידעים, פרשנויות ומאמרים ופעמים נדמה, שכאשר באים ורוצים להוסיף אפילו "קורט של לבונה" [מנחות א, ב'] על דמות מיוחדת זו נמצאים אנו בבחינת "כל המוסיף – גורע". ברם, תורה היא וצריכים אנו ללומדה, להגדילה ולהאדירה ולא רק דרך חוקיה, מצוותיה ומשפטיה אלא אף באמצעות סיפוריה המאלפים, לקחיה החינוכיים/הערכיים והאמוניים, כמו גם מוסרי ההשכל אשר בה. סיפורים הקשורים לדמויות המקראיות השונות ובעיקר סביב דמותו הדגולה של "הגדול מכולם", הלוא הוא משה רבנו. ודי לנו קביעתו של הקב"ה ביחסו אליו, באומרו [במדבר י"ב, ו' – ח']: "...לא כן עבדי משה. בכל ביתי נאמן הוא: פה אל פה אדבר בו...ותמונת י-ה-ו-ה יביט..." או כעדות תורתנו [במדבר י"ב, ג']: "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", וכיוצ"ב. אשר על כן, מאמרנו הקצר הלזה אשר עוסק בהיבט נוסף וייחודי באופן התנהגותו והנהגתו של משה כלפי הסובב אותו [חי, מדבר וצומח] יהא בבחינת: "כל המוסיף – מוסיפין לו". ודו"ק.
כל האמור לעיל מקבל משנה תוקף ועוצמת רלוונטיות ואקטואליות כשקושרים את מה שייכתב להלן לימינו אנו, החיים בתקופה לא קלה ופשוטה "מבית ומחוץ" וזאת בסימן של "מחוץ – תשכל חרב ומחדרים – אימה" ["בלשון המעטה" ו"ללא כחל ושרק"]. לצערנו הרב, לא אחת נשמעות טענות ומענות, כמו גם תלונות קשות על "אובדן הדרך" ובעיקר אצל מנהיגנו הבכירים. למותר לציין ולהרחיב מה קורה ומתרחש "בחצרותם ובטירותם" של מספר לא מבוטל ממנהיגינו ואשר חלקם הפכו "למשל ולשנינה" בראש כל חוצות: שר פנים ש"ישב" בכלא בגין "שחיתות ציבורית", שרי רווחה ואוצר הנמצאים, עדיין, מאחורי סוגר ובריח ומרצים עונשי מאסר בפועל, ראש ממשלה לשעבר החשוד בעבירות שחיתות וקלקול מידות ועומד כיום בפני "טריבונאל משפטי". והאחרון, אף הגדיל פשע וחטאה, הלוא הוא נשיאה לשעבר של מדינת ישראל אשר הואשם בערכאה משפטית בעבירות קלון וחרפה ש"אפילו הנייר אינו סובלן" וכל מי ששומע "תצלנה שתי אוזניו". אם כן, מהיכן ומהו המקור אשר ממנו מנהיגינו ו/או אנו בעצמנו, נוכל לשאוב את דפוסי התנהגות נאותים ורצויים ואת היישום המעשי של הנלמד? – תשובתנו הנחרצת תהיה, ובגדול: מאלוהי ישראל הנצחי והאולטימטיבי, מתורתו הקדושה שהיא "מקור מים חיים נובע" [תרתי משמע] ומן הדמויות המקראיות הנעלות והאצילות ואשר שימשו כמנהיגיה של האומה הישראלית לדורותיה, כמו: אבותינו: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, פינחס, דוד ושמואל ועוד.
וגם אומנה, פרשת השבוע פרשת "מטות" המונה קי"ב פסוקים [וסימנך: "מעבר יבק"] והכוללת שתי מצוות =1) מצוות הפרת נדרי האשה/הבת. 2) מצוות לא נחל [נשנה] דברנו, דיבורנו] מציינת בפרק ל"א סיפור מדהים ואשר מתוכו וממנו ניתן להפיק תובנה מוסרית מעשית והקשורה לדמותו של משה רבנו, כדלקמן: הקב"ה פונה אל משה ומצווהו, באופן אישי לחלוטין, לאסוף את "חיילי הס.ל.מ.י" [=סיירת לוחמי מדבר יהודים] ול"נקום (את) נקמת(ם של) בני ישראל מאת המדיינים" ולאחר ביצוע המשימה יכול משה ל"היאסף אל עמיו" [=למות] זקן ושבע ימים ועם חיוך קסום על פניו. אולם, משה אינו עושה את אשר צווה. במקום לצאת בראש היחידות הלוחמות, כפי שעשה מספר פעמים, הוא מפקיד את ביצוע "המשימה האלוהית האחרונה בחייו" [עפ"י מדרש גם] בידי אנשים אחרים בפוקדו עליהם [במדבר ל"א, ג']: "היחלצו מאיתכם אנשים לצבא ויהיו על מדיין, לתת (את) נקמת י-ה-ו-ה במדיין". ואכן, משה אוסף אלף לוחמים עזי נפש מכל שבט, ממנה עליהם את פינחס בן אלעזר הכוהן והם נלחמים ומנצחים את מדיין. הורגים בהם את הזכרים ושובים את הנשים, הטף, הבהמות והמקנה וחוזרים אל מחנה ישראל.
ונשאלת השאלה: מה ראה משה למסור את הפיקוד לאדם אחר ולא לצאת בראש הלוחמים דווקא במלחמה חשובה זו ולהילחם נגד מלך מדיין ועמו ובכך "להפר" את הציווי האלוהי?! אתמהה. ולנו נראה לתרץ, בהתבסס על דברי חז"ל, ששוב ושוב, פעם נוספת בחייו, משה רבנו מלמדנו פרק בהתנהגות ובהנהגה ראוייה ונאותה, בחשיבות הערך המקודש הנקרא "הכרת הטוב". כלומר: בעת שעבודם של בני ישראל במצריים, משה הצעיר יצא מן הארמון כדי לשאול ולבדוק את מצבם של בני עמו, היהודים. וכשהוא ראה "איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" משה הרגו וטמנו בחול. כשנודע הדבר לפרעה נגזר עליו עונש מוות והוא נאלץ לברוח. משה ברח למדיין, הרחק ממצריים. שם, במדיין הרחוקה, כשהוא זר החי "על זמן שאול", נחלץ לעזרתו יתרו המדייני אשר הכניסו לביתו, האכילהו והשקהו ואף נתן לו את צפורה ביתו הבכירה לאשה. בגלל זאת, משה הכיר והוקיר טובה לכלל העם המדייני והוא בעצמו לא רצה להשתתף במלחמה נגדם בבחינת: "בור ששתית ממנו אל תזרוק בו ולתוכו אבן".
עניין מדהים זה משמש כפרק חשוב לכל הקשור בהליכות ונימוסים ראויים ורצויים והוא חלק אינטגראלי מתוך מערכת ערכים האמורים להגדיל ולהעצים את קרנו של המנהיג בעיני נתיניו ובוחריו. ערכים כמו: ענווה, צניעות, רחמנות, אהבת ישראל, עזרה לזולת וכו'. בפרשתנו, אנו שוב למדים על העוצמה המוסרית הגדולה של אחת מן המידות החיוביות, מידת הכרת הטוב. מידה שהיא אנטיתזה למידת כפירות בטובה ו/או בכינוייה הנודע: כפיות טובה. מידה חשובה שהייתה "זורמת בורידיו ובדמו" של משה, מושרשת בהוויתו הפיזית והרוחנית והייתה חלק בלתי נפרד מאישיותו הרבגונית. ולכולנו, זכורה העובדה שמשה מעולם לא ביצע בעצמו את שלוש המכות: דם, צפרדע וכינים היות והוא לא רצה להיות בבחינת "משלם רעה תחת טובה" לאותם ובאותם אובייקטים ש"הצילו" את חייו או, לפחות, היו "שותפים" בהצלת חייו וגם אם היו אלה "מן הדומם או מן הצומח" ולאו דווקא "מן החי". ולא בכדי הכינוי "משה רבנו" זכה להיכלל בשבח ובגאון בפנתיאון השמות הנצחי והאלמותי של העם היהודי לדורותיו.
 

 


Go Back  Print  Send Page

פורום