פניות לדורית מנצור בנושא גני ילדים וצהרונים  |  פניות לשלום עטר בנושא פעילות תרבות  |  פניות לדורון קורן בנושאי מבני ציבור, תכנון ובנייה.  |  פניות לאדי גרבר בנושא פיתוח  |  
 


 
  רישום לניוזלטר

 
 
 

 
מונה:

התחברות למנהלים


iPhone Supported
 
   פרשת "ויקרא"
דף הבית >> דת >> ד"ר מוטי גולן >> פרשת "ויקרא"

לק"י, ד"ר מוטי גולן, מרצה ללימודי יהדות ואקטואליה, פ"ת

אדם כי יקריב קרבן לה'

"דיני הקרבנות הם לנו כספר חתום. לא טעמי הקרבנות בכללן מובנים לנו ולא טעמם של פרטי דיניהם. ואפשר, מפני שאין אנו יכולים לקיימם מאז שחרב בית מקדשנו [ואולי] התנוון בנו 'החוש' לקרבנות" כך פותחת פרופ' נחמה ליבוביץ זצ"ל את מאמרה הראשון "על טעמי הקרבנות" בספרה הידוע "עיונים בספר ויקרא". וגם אמנה, רבו הדרשות ורבו הפרשנויות להסברת ולהבנת "תורת הקרבנות" שהיא בעצם מערכת אדירה, מדהימה ובעיקר מיוחדת ואין כל ספק "שרב בה הנסתר על הגלוי". יש מן הפרשנים שנסקו לגבהים וראו במערכת זו יסודות קבליים מיסטיים ויש שפישטוה וראו בה יסוד של עבודת ה' פשוטה ואמיתית שראשיתה בהינזרות והינתקות מן "העבודה הזרה" [תרתי משמע: עבודה זרה ממש, כמו גם סגידה לדברים ועיניינים אשר בהם ולהם פעמים האדם מתמכר ומעלה אותם לדרגת עבודה זרה ממש] וכלה בהתקרבות ובהקרבה עצמית, לבורא עולם מעין מה ש"מדרש גם" מכנה זאת בשם: "הקרבה אדמית". והבן.

ספר ויקרא הוא המשכו הישיר של ספר שמות ומוקדש רובו ככולו לתורת הקרבנות ומשרתי ה' שהיו במשכן, כמו גם בבתי המקדש ומכאן שמו בפי חז"ל: "תורת הכוהנים" או כפי שמכונה הוא ב"תרגום השבעים" בשם הלועזי "לויטיקוס", קרי: ספר שמתייחס ללויים משום שבלשון היהודים דוברי השפה היוונית פירוש המילה "לוי" היה "כוהן". יש בספר זה 246 מצוות שהן למעלה מ"שליש תרי"ג מצוות התורה" וייחודו הוא בכך שספר ויקרא אינו כולל סיפורים ואירועים מקורות העם בנדודיו במדבר מלבד שני מאורעות המסופרים בו ואשר גם הם קשורים בתוכן החוקתי של הספר: סיפור מותם הטראגי והנורא של שני בני אהרון [ויקרא י', א' – ב'] וסיפורו של מקלל שם ה' [ויקרא כ"ד, י' – י"ב].

פרשת השבוע, פרשת "ויקרא" פותחת בכך שלאחר שהוקם המשכן הקב"ה קורא למשה רבנו ומודיעו את ההוראות העיקריות הקשורות לסוגי הקרבן השונים ואשר היו ניתנים מסוגי בעלי חיים שונים, כגון: עולה, חטאת, אשם, שלמים ועוד אשר יתקבלו ויהיו רצויים לפניו רק באם הכל נעשה לפי רצונו של האדם שהרי בכך מוכיח האדם את "שמיעתו בקול ה' והליכתו בדרך האל" ובכך הוא מראה את "ההבדל היסודי ואת הפער העמוק השורר בין השקפת העולם של עם ישראל ובין השקפת עולם של שאר האומות" שנאמר: "... דבר אל בני ישראל ואמרת... אדם כי יקריב מכם קרבן לה'... אל פתח אוהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה'...".

"אדם כי יקריב מכם קרבן לי-ה-ו-ה" – ראשית, היה אדם, היה "בן אדם" [כלשון העם] עם כל המשתמע והמתחייב מכך. ורק לאחר מכן בוא, גש והתקרב כדי להקריב את קרבנך לפני האל ו/או לשטוח את רצונך ובקשתך אם לרפואה, אם לפרנסה, אם לכפרת חטאך בבחינת: "סור מרע ועשה טוב" כפי שהציע נעים זמירות ישראל, דוד המלך ע"ה בספרו הקדוש: "ספר תהילים". "עבוד" את ה' באמת, במסירות ובאהבה כנה ואמיתית גם אם תידרש לעיתים ולפרקים "לבטל רצונך מפני רצונו". ו"עבודה" זו קשורה, במישרין ובעקיפין, ליסוד עבודת הקרבנות כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדבריו של התנא הקדוש שהיה "משיירי כנסת הגדולה", הלוא הוא שמעון הצדיק במאמרו הידוע [אבות א', משנה ב']: "על שלושה דברים העולם עומד – על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים" וכל בר אוריין ובר אבהן יודע שלמילה "עבודה" שבמשנה המובאת כאן ישנם מספר פירושים שאחד מהם הוא: עבודת הקרבנות שהייתה נעשית במשכן, כמו גם במקדש. ודו"ק. על הלך מחשבה מעין זה וכיוצ"ב ראוי ורצוי להזכיר את דבריו של הגרי"ד סולובייצ'יק בספרו הידוע "איש ההלכה" [וגילוי נאות הוא לציין שאת דבריו הנאצלים קראתי במאמרו של ידידי וחברי המלומד הרב ד"ר אמיר משיח הי"ו במאמרו לפרשת ויקרא מאשתקד]: "התורה זיהתה עבודה דתית עם עבודה במקדש... היהדות יודעת רק קורבנות בהמה בנוגע להקרבה הממשית ותורתנו אסרה קורבנות אדם כפי שנהגו בהם עמי המזרח בתקופה העתיקה ואיסור זה משתייך לקורבן הפיזי. אולם, ביחס להקרבה החווייתית הקב"ה דורש קורבן אדם ואין הקרבת הבהמה אלא אקט סמלי. הקורלטיב [=יחס גומלין] העיקרי של הפעולה החיצונית היא פעולה רוחנית של הבאת קורבן-נפש... הדראמה החיצונית נשתנתה, [ברם] הדראמה הפנימית בעינה עומדת... צו העקידה לא בוטל על ידי הקב"ה. 'עקידת יצחק' תופסת מקום חשוב בליטורגיה [=פולחן דתי] הישראלית וגם בהשקפת עולמה... תורת הקורבנות דורשת קורבן אדם המתלבש בדמות בהמה... הקרבת בהמה איננה נוהגת בזמן הזה, הקרבת אדם – מתמידה".

"ויקרא, ספר תורת הקדושה, [הוא] תורת גוי קדוש ותורת הכוהנים, [היא] תורת ממלכת כוהנים" – כך מלמדנו מו"ר הרב משה צבי נרי-ה זצוק"ל במאמרו: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'..." על הקשר הנצחי והבלתי ניתן לניתוק בין משפחת אהרון הכוהנים, משרתי הקודש במקדש, בין עם ישראל המצווים על "קדושים תהיו... והתקדשתם והייתם קדושים" ובין הקב"ה, יוצר הקודש והמקדש "כי קדוש אני ה' אלוהיכם" בבחינת: "והחוט המשולש לא במהרה יינתק". וסיומו של המאמר הוא כהאיי לישנא: "ולא הייתה צריכה התורה להתחיל מן הפסוק: "החודש הזה לכם ראש חודשים", אלא מן הפסוק: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. מן הבהמה... תקריבו את קרבנכם". ודו"ק.


Go Back  Print  Send Page

פורום